עירא כץ-גלאי בשיתוף תנועת דרכנו, בשיתוף תנועת דרכנו
07/06/2020

ראוותנית ובזבזנית: ישיבת הממשלה איבדה את יראת הקודש

בחלל גדול במשרד החוץ, כדי להכניס את כל הג'וביסטים ובעלי השררה, נפגשה השבוע, בשעה הקבועה (יום ראשון, 11 בבוקר), הממשלה ה-35 של ישראל למפגן עצוב במקום בו פעם היו נלקחות החלטות מכריעות. טור דעה

ממשלה גדולה ומנופחת (צילום: אוהד צויגנברג "הארץ")

פעם נשאל אלוף במיל' עמי איילון, מפקד חיל הים וראש השב"כ לשעבר: "מתי בדיוק הבנת שעלייך לקחת מנהיגות?"

איילון השיב שעבורו זה קרה אחרי הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, מכיוון שעד המלחמה ההיא, הוא וכל בני דורו ידעו, לא האמינו, אלא ממש ידעו, שיש בירושלים בניין, ובבניין ישנה קומה אחת בה יש פרוזדור ארוך, שבקצהו דלת. מאחורי הדלת יש שולחן ומאחוריו יושב "זה שיודע". אחרי המלחמה, אמר איילון, הוא הבין שאולי יש בניין ופרוזדור, ואולי גם יש דלת ושולחן, אבל מאחוריו לא באמת יושב מישהו, בטח לא "זה שיודע".

מתי הבין שהוא צריך לקחת אחריות? עמי איילון (צילום: ניב אהרונסון)

ירושלים. ראשון בבוקר. כשנכנסים לבניין אפשר להרגיש את החשיבות העצמית מקיפה אותך. המכוניות הגדולות עם החלונות השחורים מגיעות במהירות לשער הברזל. הן עוצרות לרגע, החלון נפתח והשער הכבד משפיל פניו בתזוזה איטית הצידה. המאבטחים כהיי המשקפיים ומסוללי האוזניות משחקים בנאמנות את תפקידם. בדרך פנימה מפריעות מצלמות מגושמות וכתבים צעירים שרעבים לתפוס את היומית שלהם. הם שולחים יד ארוכה שבסופה מיקרופון ומחכים. מחכים למוצא פיו של מישהו על משהו. כל דבר.

אי אפשר לטעות. זה לא סתם בניין. ממש פה, רק פה, מתקבלות ההחלטות הגדולות. כאן מתרחשת ההיסטוריה. כאן שולטים בעבר, קובעים את ההווה ומעצבים את העתיד. כאן מתקיימות ישיבות הממשלה בכל יום ראשון ב-11 בבוקר. כאן זה יקום מקביל, סגור ובלעדי. כאן מעטים מכריעים לגבי חייהם של רבים.

יום ראשון ב-11 בבוקר אמורה הייתה להיות שעה של חרדת קודש. ככה זה היה תמיד. זוהי שעה שיוצאת מתוך שרשרת היסטורית ארוכה ואלימה של ניסיון אנושי נואש למציאת דרך לנהל חיי מיליוני בני אדם בצורה מסודרת ומאורגנת. איך מונעים אלימות? איך עונים על צרכים ורצונות של מיליונים? איך מתמרנים בין מתחים ומתווכחים בין שוני והבדלים? כמעט כל הגדולים ניסו לענות. אפלטון ואריסטו, הובס ומקייאוולי, וגם לוק ורוסו ובעצם מי לא? עד שבסוף הגיעו לאיזה עמק שווה בו הרעיונות הגדולים הפכו לפרקטיקה משעממת של פתק, קלפי, כנסת, ממשלה, ישיבות, החלטות, תקציב, ביצוע.


אבל אותו שעמום הוא הכל חוץ משעמום. הוא מסתיר אמת בלתי מדוברת ומכסה על ויכוח עתיק שעוסק בשאלה של כוח והוגנות. הוא מסתיר את מערכת היחסים הכל-כך לא מובנת מאליה בין האזרח לבין השלטון. ובדיוק כמו כל ויכוח, גם כאן השאלות די ידועות. למי יש כוח? מי שולט על מי? מי קובע מה? איך הכוח מתחלק, למי הוא ניתן, מתי ובעבור מה? ובעיקר - למה דווקא ככה?

הרגע שבו אנו לוקחים את הפתק מנייר ושמים אותו בקלפי מקרטון הוא לכאורה הרגע שמסדיר את מערכת היחסים הזו, אשר תחילתה בקלפי וסופה ביום ראשון ב-11 בבוקר. כי ברגע שכל אחד שם פתק בקלפי, הוא למעשה עומד מול פודיום עם מיקרופון גדול ומכריז: "אני, ישראל ישראלי, מסכים בזאת לקחת את הכוח שניתן לי מתוקף היותי אדם בעולם, תושב ואזרח הארץ הזו, ולהעביר אותו, את כל כולו, למדינת ישראל ונציגיה הנבחרים".

ישראל ישראלי ממשיך ואומר: "בזאת אני מכריז כי אני מקבל עליי ברצון את חוקיה ומחוקקיה ומאפשר להם להשתמש בכוח שלי כדי לקבוע מה אסור ומה מותר, ומי יקבל מה, כמה ומתי. אני מרשה להם להשתמש בכוחי כדי להחליט אם פנינו למלחמה או לשלום ולהקריב חיי אדם במידת הצורך. אני מרשה להם לקבוע את עתידי ועתיד ילדיי. בזאת אני מרשה להם לקחת את כספי עליו אני עובד מבוקר עד ערב, ולעשות בו כראות עיניהם. כמו כן, בפתק זה אני מרשה בזאת להשתמש בכוחי כדי להפעיל אותו כלפיי עצמי - לעצור אותי, בכוח אם צריך, לאזוק אותי, להוביל אותי אסור לבית המשפט ובמידת הצורך אף להכניס אותי לבית הכלא. ובזאת אני בא על החתום", ישראל מכניס את הפתק לקלפי, אומר תודה ויוצא.

יום ראשון, 11 בבוקר. ו...? (צילום: אוהד צויגנברג "הארץ")

ומאותו רגע בו הפתק נכנס לקופסא, הכוח עובר מישראל ישראלי אל הכנסת ומשם לממשלה - שנפגשת בכל יום ראשון ב-11 בבוקר. פעם הם היו לוקחים את ישראל ישראלי ברצינות, ומשתמשים בכוח שלו באחריות. היה שם את מבצע אנטבה ואת מלחמת ששת הימים, היה את הסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. היו גם החלטות על התנתקות או התכנית לייצוב המשק, גזירות כלכליות והקמה של ועדות חקירה ממלכתיות אחרי אסונות קשים. אלו היו החלטות חשובות, מרהיבות, רובן מכריעות עשרות שנים קדימה. החלטות של יראת קודש.

אבל זה השתנה והנה השבוע, ביום ראשון, בדיוק ב-11 בבוקר, נפתחה ישיבת הממשלה השנייה, של הממשלה ה-35. הם נפגשו בחלל גדול במשרד החוץ, כיוון שלא היה מספיק מקום להכיל את הג'וביסטים ובעלי השררה בחדר הישיבות הרגיל של הממשלה. 34 אנשים. 34. מצד אחד, חבורה קטנה מדי שקובעת גורלם של רבים מדי. מצד שני, חבורה גדולה, ראוותנית ובזבזנית מדי, בשעה שאנחנו מרוויחים מעט מדי ורוכשים לה כבוד קטן מדי ואמון שברירי מדי.

בעוד שפעם הממשלה עסקה בהחלטות של יראת קודש, הבוקר הזה הממשלה עסקה בעניינים אחרים: הקמת משרדי ממשלה נוספים וממוצאים, עם שמות מצחיקים. הרחבת תקני כוח האדם, כך שכל השרים שמונו יוכלו להוסיף לצוותיהם יועצים, נהגים, אנשי לשכה ושאר כיבודים. עם זאת, אמרו בלחש, "לא נפרוץ את תקרת התקציב". שאלו כמה תמימים: "אז מה תעשו?". "מה הבעיה? זה נורא פשוט", ענו בממשלה. "נקצץ מהתקציבים לשירותים הציבוריים. נוריד מהרווחה, משירותי התעסוקה, מביטוח לאומי, מבריאות וכן האלה. פשוט".


אז זהו זה, כך היה השבוע. יום ראשון ב-11 בבוקר הייתה שעתם הגדולה של המי ומי שקיבלו פירורי ג'ובים וחלקי משרות. חלקם חיכו לזה שנים. חלקם עוד לא עיכלו איך לעזאזל זה קרה להם ביום בהיר אחד. אבל הנה זה קרה. פתאום הם הפכו ליו"ר המשהו, ראש המשהו, חברים בכירים ב..., משנה ל...

רק בבקשה, אל תטרידו אותם עם החלטות גדולות. זה שעכשיו יש להם טייטל, לא אומר שיש להם רצון או יכולת לשאת באחריות. והאמת - אני מקווה שהאחריות לא תיפול לידיהם.

  • ממשלת ישראל

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully